<h1>תניא רבתי סימן ס"ה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
תנו רבנן המלקט עצמות אביו ואמו ממקום שהן קבורין כדי לקוברן בקברי אבותיו. הרי זה מתאבל עליהן כל היום כלו אפילו צרורין לו בסדינו. ולערב אינו מתאבל עליהן. ירושלמי. [מו"ק פ"א ה"ה] לקוט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ותנחומי אבלים. אלו הן ברכת אבלים, שאומרים בבית האבל. ותנחומי אבלים שאומרים בשורה. תני אבל אומרים עליהם דברים. מה הן דברים רבנן דקיסרין אמרין קילוסין. תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר. לפי שמתכוין לכבודן.
<h2>דף יד:</h2>
אבל אסור בתספורת. מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו. מכלל דכולי עלמא מחייבו בפריעת הראש. ואין פירוע אלא גידול שער. ואין פריעה פחותה משלשים. תניא באבל רבתי [פ"ז] כל שלשים יום לתספורת. אחד ראשו. ואחד זקנו. ואחד כל מקום שיש בו שער. והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. ירושלמי פרק יציאות השבת. ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים את ראשו. אחד המגלח ואחד המתגלח.
<h2>דף טו.</h2>
אבל אסור להניח תפלין ביום ראשון בלבד, דכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר. וכיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ. ואפילו באו פנים חדשות לבכות ולספוד על אותו המת. אבל אסור בדברי תורה. דאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) האנק דום. מכלל דכולי עלמא אסירי. ואסור לקרות בתורה. בנביאים. ובכתובים. ולשנות במשנה. ובהלכות. ובאגדות. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל. כהדא ר' יוסא הוה ליה עובדא שלח ליה ר' יוחנן תרין תלמידין. אין דשרי לא ידעין. ואין משום דלא רגיל לא ידעין. ור' יוסא לא רגיל. אלא כגון אילין מיליהון דרבנן דבר נש משתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל. ר' יוסי בר פיטרס חמוי דר' יהושע בן לוי קדמיא הוה ליה עובדא. שלח ליה בר קפרא תרין תלמידים דיתנון עימיה. אין דשרי לא ידעין. ואין משום דהוה להוט אחר התורה לא ידעין. ותני כן אם היה להוט אחר התורה מותר. תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל. כלומר ביום קבורתו. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן. היו יושבין בצפון יושבין בדרום. בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין ויוצאין. לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא שיושבין ודווין. אבל חייב בעטיפת הראש. מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם. מכלל דכולי עלמא מחייבי. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל עטיפת הראש לאבל כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאין נוהגין מפני שאומות העולם משחקין עליהן. ואף בני הבית משחקין לפניו ומתוך כך הן באין לידי שחוק. ומתגנין על הבריות. ומנהגנו שלא לעשות עטיפת הראש.
אבל אסור בשאילת שלום. דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) האנק דום. ודוקא ג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. ואם בני אדם אינן יודעין שהוא אבל ושואלין בשלומו יאמר להם שהוא אבל משום דרך ארץ. ולא יחזיר להם שלום. ומג' ועד ז' משיב ואינו שואל. ומז' ועד ל' שואל בשלום אחרים שאחרים שרוין בשלום. אבל אחרים אין שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום. ולאחר ל' שואלין בשלומו. וה"מ בשאר קרובים. אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו אלא לאחר י"ב חדש.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אסור בעשית מלאכה דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור בעשית מלאכה. אף אבל אסור בעשית מלאכה. תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשית מלאכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. והאשה טוה בפלך בתוך ביתה. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] תבוא מאירה לשכניו שהצריכוהו לעשות ולאכול. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו, כלומר לישא וליתן בסחורה. רצה אינו ממעט. על אביו ועל אמו ימעיט. תנו רבנן ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל האבל עמהם, ולא יעשה עסקיו לבדו אלא יתחבר עם אחר. אבל רבינו יצחק פאסי ז"ל פירש יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ח] על כל המתים כולם אסור לילך בסחורה עד שלשים יום. ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא עמנו. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] שני אחין שני שותפין שאירע לאחד מהן דבר. הרי אלו נועלין חנותן כולם. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל פעם אחת ראה רבי את האבל בתיקון חביותיו בימי אבלו. ונמנע רבי מליכנס אצלו לנחמו. כי אמר לנו אפילו על ידי אחרים אסור לעשות מלאכה. ומה לי לנחמו ועבירה בידו. ואסור ליתן לאומן לתקן כליו בימי אבלו. כגון מנעליו וסנדליו ובגדיו ודומיהן.
אבל אסור בסיכה. דכתיב (ש"ב י"ד) ואל תסוכי שמן. ולסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם בשביל להעביר את הזוהמא מותר. ירושלמי. [תענית פ"א ה"ו, וש"נ] בט' באב ובתענית צבור, סיכה שהיא של תענוג אסור. ושאינה של תענוג מותר. וכתב החבר רבי צדקיה בר' אברהם הרופא ז"ל. והוא הדין לגבי אבל. דט' באב ואבל איתקוש להדדי. ואחד האיש ואחד האשה אסורין בתשמיש המטה כל שבעת ימי אבילותם. ולאחר שבעה מותרים. בין במיתת אב ואם. בין במיתת שאר קרובים. אבל אסור בנעילת הסנדל. מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (שם) ונעליך תשים ברגליך מכלל דכולי עלמא אסירי. ודוקא סנדל ומנעל של עור אסורים אבל אנפיליאות של בגד מותרים לנעול לאבל. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרים בנעילת הסנדל. ולכשיבואו בעיר יחלוצו. וכן בט' באב. וכן בתענית צבור.
<h2>דף יז:</h2>
אבל אסור בתכבוסת. ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה. מכבס כסותו במים. ולא בנתר. ולא באהל. ולא בחול. אבל אסור ברחיצת כל גופו כל ז' בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ירושלמי. [תענית פ"א ה"ו] אבל שבא מדרך והיו רגליו כהות מותר לרחוץ בצונן. שאין רחיצת צונן רחיצה. ומי שתכפוהו אבליו רוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. ואם חל שלישי של אבל ערב הרגל אסור ברחיצה עד הערב. ולערב שהוא יו"ט רוחץ בצונן או בחמין שהוחמו מערב יו"ט, או שוהה עד חולו של מועד ורוחץ בחמין. כך מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. ולאו דוקא שחל שלישי שלו להיות ערב הרגל אלא אפילו רביעי וחמישי וששי. דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא ביום שביעי וביום שלשים. מצאתי בשם הגאונים אבל שחל שלישי שלו בערב יוהכ"פ אסור בטבילה. ואשה שבאה לה טבילה של מצוה בימי אבלה, אע"פ שאסורה בתשמיש המטה. מצאתי בשם הרב רבי אביגדור ז"ל שמותרת לטבול ביום אבלה.
<h2>דף יח.</h2>
ומותר ליטול צפרנים בימי אבלו. לא שנא צפרנים דיד ולא שנא צפרנים דרגל. מותרין ליטלן בשניו. כן פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל שאפילו בתוך שבעה מותר ליטלן. ויש פוסקים דבכל דבר מותר ליטלן. חוץ מנגוסטר. וכן כתב החבר ר' צדקיה בר' אברהם הרופא ז"ל. דלא הוזכר שום איסור לגבי אבל אלא נגוסטר. הילכך בכל דבר מותר ליטלן חוץ מנגוסטר.
<h2>דף יט:</h2>
ומנהג לישב ביום שביעי באבלות שעה מועטת. ובשם הר' שמחה מאישפירא ז"ל מצאתי שהיה תמיה כיון דקיימא לן מקצת היום ככולו. אם כן לא היה צריך לנהוג אבלות ביום שביעי כיון שנהג רק מעט בליל שביעי, דלילה הוי כיום. וכן מצאתי בשם רבינו שמואל בר' מאיר ז"ל. ונוהגין העם לישב מקצת יום שביעי ביום ממש. ומה שיושבין בלילה באבלות לא חשיב מקצת היום ככולו. ולא ידענא טעמא מאי. ובשם תשובות הצרפתים מצאתי אין מנהג לחשוב מקצת יום שביעי ככולו. אלא ביום ולא בלילה, דכתיב (בראשית נ') ויעש לאביו אבל שבעת ימים.
אבל אסור בתכבוסת. ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה. מכבס כסותו במים. ולא בנתר. ולא באהל. ולא בחול. אבל אסור ברחיצת כל גופו כל ז' בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ירושלמי. [תענית פ"א ה"ו] אבל שבא מדרך והיו רגליו כהות מותר לרחוץ בצונן. שאין רחיצת צונן רחיצה. ומי שתכפוהו אבליו רוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. ואם חל שלישי של אבל ערב הרגל אסור ברחיצה עד הערב. ולערב שהוא יו"ט רוחץ בצונן או בחמין שהוחמו מערב יו"ט, או שוהה עד חולו של מועד ורוחץ בחמין. כך מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. ולאו דוקא שחל שלישי שלו להיות ערב הרגל אלא אפילו רביעי וחמישי וששי. דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא ביום שביעי וביום שלשים. מצאתי בשם הגאונים אבל שחל שלישי שלו בערב יוהכ"פ אסור בטבילה. ואשה שבאה לה טבילה של מצוה בימי אבלה, אע"פ שאסורה בתשמיש המטה. מצאתי בשם הרב רבי אביגדור ז"ל שמותרת לטבול ביום אבלה.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור לילך לבית האבל. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום מנחמים. אלא במקום המתנחמים. במנהגות הגאונים ז"ל ראיתי זה המנהג. שכל אבל קודם ששלמו שבעת ימי אבלו יוצא לחוץ בלוית מת אחר. אם ימות לבר מינן קרובו. ואחר כך חוזר לאבילותו בביתו.
אבל אסור בשאילת שלום. דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) האנק דום. ודוקא ג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. ואם בני אדם אינן יודעין שהוא אבל ושואלין בשלומו יאמר להם שהוא אבל משום דרך ארץ. ולא יחזיר להם שלום. ומג' ועד ז' משיב ואינו שואל. ומז' ועד ל' שואל בשלום אחרים שאחרים שרוין בשלום. אבל אחרים אין שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום. ולאחר ל' שואלין בשלומו. וה"מ בשאר קרובים. אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו אלא לאחר י"ב חדש.
<h2>דף כב.</h2>
תנו רבנן על כל המתים כולן המדחה מטתו הרי זה משובח. על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יום טוב. או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח. שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. ומסתברא שבכל ענין שמדחה מטת אביו ואמו לקוברם מהרה ומתכוין לכבודם הרי זה משובח.
אבל אסור בעשית מלאכה דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור בעשית מלאכה. אף אבל אסור בעשית מלאכה. תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשית מלאכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. והאשה טוה בפלך בתוך ביתה. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] תבוא מאירה לשכניו שהצריכוהו לעשות ולאכול. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו, כלומר לישא וליתן בסחורה. רצה אינו ממעט. על אביו ועל אמו ימעיט. תנו רבנן ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל האבל עמהם, ולא יעשה עסקיו לבדו אלא יתחבר עם אחר. אבל רבינו יצחק פאסי ז"ל פירש יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ח] על כל המתים כולם אסור לילך בסחורה עד שלשים יום. ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא עמנו. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] שני אחין שני שותפין שאירע לאחד מהן דבר. הרי אלו נועלין חנותן כולם. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל פעם אחת ראה רבי את האבל בתיקון חביותיו בימי אבלו. ונמנע רבי מליכנס אצלו לנחמו. כי אמר לנו אפילו על ידי אחרים אסור לעשות מלאכה. ומה לי לנחמו ועבירה בידו. ואסור ליתן לאומן לתקן כליו בימי אבלו. כגון מנעליו וסנדליו ובגדיו ודומיהן.
<h2>דף כב:</h2>
אבל אסור להניח תפלין ביום ראשון בלבד, דכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר. וכיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ. ואפילו באו פנים חדשות לבכות ולספוד על אותו המת. אבל אסור בדברי תורה. דאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) האנק דום. מכלל דכולי עלמא אסירי. ואסור לקרות בתורה. בנביאים. ובכתובים. ולשנות במשנה. ובהלכות. ובאגדות. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע. ירושלמי. [מו"ק פ"ג ה"ה] תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל. כהדא ר' יוסא הוה ליה עובדא שלח ליה ר' יוחנן תרין תלמידין. אין דשרי לא ידעין. ואין משום דלא רגיל לא ידעין. ור' יוסא לא רגיל. אלא כגון אילין מיליהון דרבנן דבר נש משתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל. ר' יוסי בר פיטרס חמוי דר' יהושע בן לוי קדמיא הוה ליה עובדא. שלח ליה בר קפרא תרין תלמידים דיתנון עימיה. אין דשרי לא ידעין. ואין משום דהוה להוט אחר התורה לא ידעין. ותני כן אם היה להוט אחר התורה מותר. תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל. כלומר ביום קבורתו. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן. היו יושבין בצפון יושבין בדרום. בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין ויוצאין. לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא שיושבין ודווין. אבל חייב בעטיפת הראש. מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם. מכלל דכולי עלמא מחייבי. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל עטיפת הראש לאבל כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאין נוהגין מפני שאומות העולם משחקין עליהן. ואף בני הבית משחקין לפניו ומתוך כך הן באין לידי שחוק. ומתגנין על הבריות. ומנהגנו שלא לעשות עטיפת הראש.
<h2>דף כג.</h2>
תנו רבנן אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר. רביעית הרי הוא ככל אדם. כך פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. וכן מנהגנו. אבל מקרוב נהגנו. אם האבל קרוב לבית הכנסת. שהולכין שכניו לביתו וחוזרים עמו לבית הכנסת. וכשהתפללו מלוין אותו עד ביתו. ולא ראיתי מוחה בדבר. ולא ידעתי על מה אנו סומכין ומה היתר יש לעשות הדבר הזה. שהרי בהדיא אמרינן אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. בין אליבא דתנא קמא. בין אליבא דר' יהודה בר פלוגתיה. ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] גרסינן. אבל בשבת ראשונה אינו הולך לבית הכנסת. בשניה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו. בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר. ברביעית שוה לכל אדם כו'.
<h2>דף כד.</h2>
בעא מיניה מר יוחני משמואל. יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת. אמר ליה אין אבילות בשבת. ואעפ"כ עולה הוא למנין שבעה. ומותר לשאול בשלום אבלים בשבת. דגרסינן בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ז, מו"ק פ"ג ה"ה] תניא מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין. ר' אושעיא רבה חמא אבילייא בשבתא ושאל בון (בהון) אמר אני איני יודע מנהג מקומכם. אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי בן חלפתא הוה משתבח בר' מאיר קומי ציפוראי דאדם גדול הוא. קדוש הוא. צנוע הוא. חד זמן חמון ליה שאיל בשלם אביליא בשבתא. אתו אמרי ליה ר' אהן הוא דאת מתני שבחיה. אמר לון ומאי עביד. אמרי ליה שאיל בשלם אביליא בשבתא. אמר לון בעיי אתון מדע חייליה. אתא לאודוען דאין אבילות בשבת. דכתיב (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר זו שבת. ולא יוסיף עצב עמה זו אבלות. כמה דתימא (ש"ב י"ט) נעצב המלך על בנו. מכאן שמותר לשאול בשלום אבלים בשבת.
<h2>דף כה.</h2>
וכל המוריד דמעות על אדם כשר. הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נ"ו) נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. תניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים. מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. ומותר לספוד ולבכות על תלמיד חכם בחולו של מועד. וכל שכן בחנוכה ובפורים. וההספד והבכי שעושין על המתים כבוד המתים הוא.
<h2>דף כז.</h2>
אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד מפני שמרגלת את ההספד. ולא של נשים לא בחולו של מועד ולא אפילו בחול. ולא שנא חיה (יולדת). ולא שנא שאר נשים. דכתיב (במדבר כ') ותמת שם מרים ותקבר שם. סמוך למיתה קבורה.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי. על מת אחר הוא בוכה, שנאמר (ירמיה כ"ב) אל תבכו למת ואל תנודו לו. אל תבכו יותר מדאי. ואל תנודו יותר מכשיעור. הא כיצד יעשה. שלשה ימים לבכי. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אומר הקב"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממני. אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה. כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל. ואי אית ליה מאן דקאים בצורכיה שפיר דמי. ואם נפטר המת סמוך לשקיעת החמה שאין שהות ביום לקוברו. מורי הרב חביבי ז"ל היה מתיר לעשות מלאכה בלילה. אלא שיש לחוש להתיר ולהקל בדבר. פן יבואו להקל אף בשעה שצריך להתעסק במת. וכל הרואה את המת ואינו מלוהו. עובר משום (משלי י"ז) לועג לרש חרף עושהו. ואם ליוהו מה שכרו. עליו הכתוב אומר (שם י"ט) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו.
